תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 17,731 ש"ח בגין נזקי רכוש שמקורם בתאונת-דרכים.
א. ההליך והצדדים לו
1. התובעים הם בעלים במשותף של רכב טויוטה מ.ר. 2440061 (להלן רכב התובעים). נטען כי במועד הרלוונטי להליך היה רכב פולקסווגן מ.ר. 8528318 (להלן הרכב הפוגע) בשימושו של נתבע 1 (להלן הנתבע) וכי הנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע כשארעה התאונה שעליה נסב ההליך. במועד הרלוונטי לתובענה ביטחה נתבעת 2 (להלן גם המבטחת) את השימוש ברכב הפוגע.
2. ביום 2.5.2010 ארעה תאונה בה היו מעורבים רכב התובעים והרכב הפוגע (להלן התאונה). לטענת התובעים פגע הרכב הפוגע ברכבם כשעמד בחניה ובעצירה מוחלטת, כשהנתבע עצמו הוא שנהג ברכבו. עקב התאונה נהדף רכב התובעים ופגע ברכב נוסף שעמד בסמוך אליו, אף הוא בחניה מוחלטת. התובעים ביקשו להשית על הנתבע את נזקיהם והוצאותיהם שנגרמו בעטיה של התאונה, כלהלן: 13,352 ש"ח בגין נזק ישיר שנגרם לרכב התובעים לפי חוות-דעת שמאי, שכ"ט השמאי בסך 900 ש"ח, נזק עקיף בשל ביטול זמן, השבתת הרכב ועוגמת נפש בסך כולל של 3,000 ש"ח והפרשי הצמדה ליום הגשת ההליך בסך 478 ש"ח. עוד ביקשו כי המבטחת תחוב כלפיהם ביחד ולחוד עם הנתבע.
3. הנתבע הגיש כתב-הגנה בו הכחיש הכחשה סתמית וגורפת את מלוא טענות כתב-התביעה מבלי לבאר אם הרכב הפוגע היה מעורב בתאונה, מבלי לציין מי נהג ברכב הפוגע במועד התאונה ומבלי לפרט גרסה משלו על-אודות נסיבות התאונה. בתצהיריו חזר בו מהכחשתו, הודה באירוע התאונה ובכך שהוא שנהג ברכב הפוגע כשהתרחשה. לטענתו החליק הרכב הפוגע והוא סטה ימינה כדי למנוע התנגשות עם רכב שבא ממול ופגע ברכב התובעים. יחד עמו נכחה ברכב אשתו באסמה (להלן אשת הנתבע).
4. המבטחת כפרה בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה משני טעמים: האחד, כי בעת התאונה נהג ברכב הנתבע לא הנתבע עצמו אלא נהג שגילו מתחת לגיל 30 שלא היה מורשה לכך לפי פוליסת הביטוח שהונפקה לרכב ובאופן ששולל כיסוי ביטוחי לתאונה. השני, כי לאחר התאונה נמסרו למבטחת פרטים כוזבים על-אודות אירוע התאונה וזהות מי שנהג ברכב הפוגע בתאונה, באופן שמפקיע אף הוא את הכיסוי הביטוחי.
5. עצם אירוע התאונה, גרימתה על-ידי הרכב הפוגע והסבת נזק לרכב התובעים כנטען בכתב-התביעה אינם שנויים במחלוקת. כך גם אין מחלוקת שפוליסת הביטוח שהנפיקה הנתבעת לרכב הפוגע אינה גורפת ובלתי מסויגת. כפי שעולה מן הפוליסה שהציגה הנתבעת, וכפי שאף ציינו בעלי-הדין בסיכומיהם, אין כיסוי ביטוחי לנהיגתו של נהג שגילו מתחת שלושים שנה.המחלוקת בין הצדדים נסבה על זהות הנהג שנהג ברכב הפוגע בזמן התאונה. הצהרה מפורשת על כך באה מפיו של חוקר המבטחת שהובא לעדות מטעמה [עמ' 30 ש' 19-17, עמ' 33 ש' 24-16]. ההכרעה במחלוקת משליכה על קביעת אחריות כל אחד מהנתבעים לנזקיהם של התובעים.
6. מטעם התובעים העידו התובע, מר אוסאמה אלסעד (להלן אוסאמה) ומר סעד עביל, לגביו נטען שהיה עד ראיה לתאונה (להלן עביל). מן הצד האחר של המתרס העידו הנתבע ואשתו. המבטחת נסמכה על עדות חוקר מטעמה, מר ישראל שריקי (להלן החוקר), ועל חקירה שביצע הלה לפי הזמנתה בדבר נסיבות התאונה, זהות המעורבים בה והעדים לה. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון מיום 22.5.2012 ומיום 1.1.2013 זולת אם יצויין אחרת.
ב. דיון והכרעה
דין התביעה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך.
- כללי
א. מעמד התובעים הוא מעמד של 'המוציא מחברו'. עליהם להוכיח את מלוא היסודות והמרכיבים של עילתם נגד כל אחד מהנתבעים. רכב הנתבע אינו בבעלותו אלא בבעלות אחר זולתו, קרובו מר אוסאמה אגבאריה [ראו גם מוצגים נ/6, נ/7, נ/8 ו- נ/9 שיידונו להלן]. כך עולה גם מרישיון רכב ומתעודת ביטוח חובה של הרכב הפוגע שצורפו לכתב-התביעה. עילת התביעה נגד הנתבע התבססה אפוא על היותו הנהג ברכב הפוגע במועד התאונה. על טענה עובדתית זו נסמכה גם עילת התביעה נגד המבטחת בצירוף הטענה כי נהיגת הנתבע ברכב כוסתה במסגרת הפוליסה שהנפיקה המבטחת לרכב.
ב. טענת התובעים כי הנתבע הודה בנהיגתו ברכב הפוגע וכי הודאתו כובלת לא רק אותו אלא גם את המבטחת היא טענה מיתממת ואין בידי לקבלה. לו היה ההליך מתברר אך ורק בין התובעים לבין הנתבע, והנתבע היה מודה באחריות לתאונה, כי אז לא היה צורך בבירור ההליך; פשיטא שהוא היה מסתיים בתשלום מחוץ לכותלי בית-המשפט. דא עקא, הודעת הנתבע בנהיגתו ברכב הפוגע במועד התאונה לא נועדה לשם פתיחת ארנקו שלו ותשלום נזקי התובעים מכיסו; מטרתה לחייב את הנתבעת, מבטחת הרכב, בהטבת הנזק במקומו. במצב דברים זה יש לבחון אם הודאת הנתבע בנהיגה ברכב - הודאת אמת היא, או שמא לא נועדה אלא לשם השגת כיסוי ביטוחי לתאונה.
ג. אין לקבל את טענת התובעים כי גרסת המבטחת לפיה נהג ברכב הפוגע אחר זולת הנתבע היא טענת הודאה והדחה. הנתבעת הכחישה את נהיגתו של הנתבע ברכב. מדובר בהכחשת עובדה המהווה חלק מעילתו של התובע. עליו אפוא הנטל להוכיחה. כפי שיובהר להלן, כבר מראיותיהם של התובעים והנתבע - ועוד בטרם נשמעה עדות החוקר מטעמה של המבטחת - הוברר כי הנתבע לא נהג ברכב הפוגע בשעת התאונה וכי הודאתו בנהיגה כזו היא הודאה כוזבת. עדות החוקר אך חיזקה מסקנה כזו. ודאי לא היה בה כדי לשנות את התמונה שהצטיירה מראיות התובעים והנתבע וללמד שהנתבע הוא שנהג ברכב הפוגע והוא מי שבנהיגתו גרם לתאונה. במצב דברים זה לא הוכיחו התובעים עובדה יסודית לתביעתם, בין נגד הנתבע ובין נגד המבטחת, באופן שמחייב את דחיית התביעה.
ד. הראיות נסבו על כמה סוגיות: אירוע התאונה ונסיבותיה, חילוץ ופינוי אשת הנתבע מן הרכב הפוגע אחר התאונה, החלפת פרטים בין התובע לבין הנתבע אחר התאונה והשאלה העיקרית - שאלת זהותו של הנהג ברכב הפוגע ברגע התאונה. לדיון בסוגיות המישנה שנזכרו לעיל נודעת חשיבות; הוא חושף פערים מהותיים רבים בין הגרסות שמסרו התובע, עדי התובעים, הנתבע ואשת הנתבע בנושאים הללו ומשליך לא רק על אמינותם אלא גם על ההכרעה בשאלת זהותו של הנהג ברכב הפוגע.
ולטענות ביתר פירוט.
- אירוע התאונה ונסיבותיה
א. התובע ואשתו לא היו עדי ראיה לתאונה ולא נכחו ברכבם או לצדו בעת שהתרחשה. התובע, שיחד עם אשתו שהה בביקור אצל קרובת משפחה בקרבת המקום בו החנה את רכב התובעים, הגיע למקום התאונה זמן קצר לאחר שארעה, אחרי ששמע קול חבטה וקולות של אנשים שהתאספו ברחוב מחוץ לבית קרובתו [סע' 4-3 לתצהיר התובע ת/1; עדות התובע בעמ' 3 ש' 18-16]. רכב התובעים נפגע מפגיעת הרכב הפוגע בחלקו האחורי הימני [סע' 4 ו-9 ל- ת/1; ראו גם חוות-דעת שמאי התובעים שדנה בנזק למוקד אחורי ימני]. הפגיעה הנוספת במוקד אחורי שמאלי הייתה משנית ונבעה מהדיפת רכב התובעים אל עבר רכב אחר שחנה במקום בשל פגיעת הרכב הפוגע.
ב. יש לשים אל לב כי גרסת הנתבע וגרסת אשת הנתבע שונות בכל הקשור לנסיבות אירוע התאונה, זאת כבר על-פי השוואת עדויותיהם הראשיות. על-פי תצהיר הנתבע ארעה התאונה בשל החלקת רכבו; לאחר שהרכב החליק, ועל-מנת למנוע התנגשות עם רכב שבא ממול, סטה הרכב הפוגע ופגע ברכב התובעים שחנה בצד הדרך [סע' 3 ל- נ/5]. מעדות זו נובע שהחלקת הרכב גרמה לתאונה. מנגד מסרה אשת הנתבע תיאור שונה: תחילה הגיע ממול רכב שנסע במהירות מופרזת ורק לאחר מכן החליק הרכב הפוגע וסטה כך שפגע ברכב התובעים [סע' 4 ל- נ/4]. לפי גרסה זו הגורם הראשוני לתאונה הוא רכב אחר שבא ממול במהירות רבה. בשיחתו של הנתבע עם חוקר המבטחת מסר הנתבע דווקא גרסה שתאמה את גרסת אשתו בתצהיר, אך הוא לא חזר עליה בתצהיר עדותו הראשית [השוו סע' 3 ל- נ/5 ו- נ/6 כפי שהודפס ב- נ/7]. ריבוי גרסותיו של הנתבע בעניין זה מלמד כי בעוד שאשתו נמצאה ברכב הפוגע בזמן התאונה הוא לא נכח במקום ולמד את נסיבות האירוע מפי אחרים במועד מאוחר יותר.